באיזושהי שנה רחוקה, באיזשהו יום עצור, באיזושהי נקודת מפנה, של איזושהי מערכת יחסים, באיזשהו חדר נעול, מחפש איזושהי נקודת אור סביבי.
חושף באותו יום לא מעט בי, אל מול קליקים של מצלמה, לטובת איזשהו חיפוש, אחר אור פנימי יותר, מזה החיצוני, שהיה איכשהו זמין עבורי באותו זמן.
טכנית: צילום נטו, חדר אטום לכל תאורה חיצונית, מצביע לייזר ירוק מכוון אל החזה, צילום עצמי בטיימר, קליק. זהו בעצם. כל התאורה בפריים כאן היא נטו ממצביע הלייזר וצורות השבירה שלו על הקיר, ב"סנוקר" מגופי.
מכנה את הפריים:
Don't Zig-Zag My Heart, כי מוצא עצמי קצת נמשך אל הפרדוקס, זה שמצד אחד זיג-זג הוא לא דבר יציב, אך מצד שני לב פועם יציב מייצר זיג-זג ולב דומם לא.
אז מי הוא היציב כאן, מי שמזגזג בביטחון, או זה שנשאר ישר...