יום אחד אני מחליט לביים בקלילות את הרגע הזה של מפגש עם עגבניה, עם ההשלכות הויזואליות הנלוות בזמן אמת, כמו לדוגמה רסיסים באוויר, התכנסות של העגבניה אל תוך הלחי שיוצרת "גלי הדף" קטנים לאורך ולרוחב הפרצוף וכמובן ההתמודדות עם "ההפתעה" של מפגש כזה.
אוקיי, יש רעיון, אבל עדיין אין לי החלטה על דרך לביצוע. אז ההתלבטות מביאה אותי להחלטה לתת לכותרת להוביל ולהחליט עבורי על דרך הביצוע.
"No Catchup", חושב לעצמי, סוג של "אין תפיסה". עגבניה ישר לפרצוף, וגם כמובן "ללא קטשופ", ואז מגיעה ההחלטה על הדרך לביצוע, בעקבות ההבנה שהכותרת "No Catchup" אומרת לי "No Photoshop", כי אין מה לעשות, קטשופ, כידוע, עשוי מעגבניות מעובדות, אז אם אני כבר מתכוון להצהיר שאין כאן קטשופ, אין ברירה (לשמחתי) ואצטרך ליצור את הפריים הזה בקליק אחד.
את המצלמה אני מכוון כלפי התקרה, מתחת לשולחן זכוכית. מעל משטח הזכוכית אני מפזר גרעיני עגבניה, קצת שומשום וגם קצת חילבה. את העגבניה אני מניח על הזכוכית, כשפניה אל המצלמה, ואת הלחי שלי אני מוחץ על העגבניה. המצלמה על טיימר ובזמן הצילום עצמו מגלגל שתי עגבניות נוספות במהירות על שולחן הזכוכית, לצורך יצירת דינמיקה ועומק, כי תאכל'ס, זה פריים כמעט שטוח בלבד. כל מה שמצולם בפריים הזה מונח על שולחן זכוכית, באותו הגובה והרקע הלבן הוא התקרה.
טוב, כתבתי בתחילת המאמר כאן שהחלטתי לביים "בקלילות", אז מן הראוי לציין שהקלילות הזו נמשכה בערך שבוע, שבו חזרתי אל הפריים הזה שלוש פעמים, כי בכל פעם כשלא הלך, תפסתי מרחק לאיזה יומיים, כדי לבוא אליו שוב ב"ראש נקי", ולהמשיך עם ביצוע שלמען האמת די אתגר אותי, אבל מצד שני גרם לי בכיף לבלות כמה זמן עם המצלמה, בניסיונות להבין עוד כמה דברים על אור, השתקפויות, בימוי עצמי, וכן, גם גודל הלחץ הפיזי הנדרש כדי לגרום לעגבניה שבלחי שלך להשפריץ ישירות לתוך העין...