סתיוירטואלי

כתיבה וצילום עצמי: יגאל גיאת ©

ערב חם ודביק, בסופו של קיץ, בדירה קטנה בעלת מזגן שמסוגל לאוויר חם בלבד, חיכיתי שיתפוס כבר הסתיו, ושיגיע החורף, העונה שבה אני באמת מרגיש טבעי יותר, טוב יותר.

חשבתי בינתיים, בהיעדר מזגן וגופי קירור אחרים, על האפשרויות המוגבלות העומדות לרשותי בדירה לקירור האווירה, לפחות באופן דמיוני, והחלטתי, עם כל אהבתי לפוטושופ, שיכול לעזור לי בקלות ובמהירות, לנסות וליצור צילומים נטולי מניפולציות פוטושופיות, שבהם אצור לי בחום הזה סתיו פרטי משלי, אבל כסמל לוירטואליות של הצילומים האלו, פוטושופ כן פתוח על המסך, מהווה את הרקע למניפולציה שאני מייצר על המציאות, במקום לייצר מניפולציה על הצילום.
לקחתי עלים מטורונטו, מסתיו בלתי נשכח שהיה לי בקנדה, איפשהו באוקטובר 2003, יושבים להם בין דפי האלבום כבר שנים.

טענתי על הצג תמונת עלים שצילמתי באותו הסתיו, והדבקתי את העלים האמיתיים למסך, חוץ מעלה אחד שהחלטתי לזרוק באוויר שתי שניות לפני הצילום. שיקפצו אלי מהווירטואלי, סתיו פרטי משלי.

אבל קריר בסתיו, אז זרקתי על עצמי סוודר וצעיף, והחלטתי שאם כבר, אז ספל קפה חם ישלים את האווירה. לטפל בחום - עם עוד חום.
ניגש למטבח, מכין קפה, והשכן שלי שמשכיר לי את הדירה, בדיוק עולה לביתו במדרגות בחוץ, עם חולצה ומכנסיים קצרצרים, בהתאם למזג האוויר הנוכחי. הוא רואה אותי מהחלון, עם הצעיף והסוודר עלי, בוחש בחשק ספל משקה חם, והוא אומר לי בהשתאות, "מה, התקררת?" ואני מגמגם לעברו בתגובה מתחמקת ולא מחייבת... "המממ..."

"תרגיש טוב", הוא אמר, ונכנס לביתו, מניד ראשו מצד לצד...

לוקח את הקפה, מצלם כמה ניסיונות, כשבכל ניסיון אני זורק את העלה הסורר באוויר, עד שהוא נתפס היכן שרציתי אותו, בערך, שייפול החוצה אלי לעולם האמיתי, מתוך הצילום הווירטואלי שבתוך המחשב.

הרגשתי טוב.



יומיים אח"כ, עליתי על האוטובוס בדרך חזרה מהעבודה, עם כל אווירת הסתיו הזו שהתענגתי עליה, ועדיין חום כבד בחוץ, אז תפס אותי הדחף להמשיך את הצילום הראשון בסדרה בצילום אחד נוסף ודי.

לאחר העדינות של השלכת, חשבתי על אלמנט שיהווה את הפתיחה הרשמית של חילופי העונות - סערת ברקים.

מתרווח לי במושב האוטובוס, שותה אייס קפה, מכוון את הנגן שלי על Prince - Purple Rain, ומקבל על עצמי את זה שמסך המחשב שלי חייב לדלוף היום מגשם, מהווירטואלי אל הריאליטי, רק שאם אני רוצה לשמור על הקו של הסדרה הזו, עלי לערבב ווירטואל ומציאות, ללא השתלות פוטושופ, כדי להצטנן עם הפריימים האלו עד כמה שניתן בנוכחות המצלמה...

אז אני חמוש אמנם בקונספט לגבי התוצאה הסופית הרצויה, אבל איך אגרום למסך מחשב לדלוף מגשם בזמן אמת בצילום עצמי, ועדיין שימשיך לעבוד? נתקעתי קצת על המחשבה הזו תוך כדי נסיעה. ממשיך לשאוב את האייס קפה דרך הקשית, ולפתע זה מכה בי, בדיוק כשפרינס משתנק לו בצעקות: Honey, I Know, I Know, I Know…

קשית!

מגיע הביתה, הולך לארון המטבח, מוציא חבילת קשיות שתייה, ומתחיל לחבר מערכת של 23 קשיות בדבק סלוטייפ, עם הסתעפויות, קשית אחת הופכת לשתיים, והשתיים בהמשך מתפצלות, וכך מצמיד אותן אל גב המסך, ומשם בקימור אל מתחת לשולחן המחשב, עד אלי, ליד מגרת המקלדת, פתח יחיד של קשית.

לוקח מזרק גדול, ממלא בו מים, סותם את הקשית עם מסטיק, שלא יברחו המים, ומתחיל להזריק דרך המסטיק, פעם אחר פעם, להחליף את האוויר שבקשיות במים.

ממקם קעריות, טוען על הצג צילום ברקים ישן שצילמתי, מכוון את המצלמה, ומשתדל לארגן על פניי הבעה של אחד שלא מודע ליד שמאל שלו שמשחררת את המים שבמזרק אל תוך הקשית, ליצירת הדליפה.


 
החום הכבד לא נגמר גם יום לאחר מכן, אז החלטתי להמשיך את הסדרה, עם אלמנטים סתוויים וחורפיים, כמחאה שקטה שלי על אובדן הסתיו שלא הורגש. לפריים השלישי בסדרה כבר נדרשה ממני קצת הכנה.

בשני הצילומים הקודמים טענתי על צג המחשב צילומים שכבר צילמתי קודם לכן, והם פשוט היו לי במלאי, אבל כשניגשתי לאלמנט השלישי בסדרה - רוח, נתקלתי בבעיונת... רוח היא לא דבר ויזואלי כל-כך, בטח לא כמו עלים וברקים. את העלים והברקים רואים, אבל את הרוח לא, אלא רק את התוצאות שלה. למעשה, הרוח נראית בבירור רק בתור סופה, ואיזו סופה תתאים יותר מטורנדו, או טייפון, רק שאני לא זכיתי עדיין לצלם בעצמי טורנדו, ולא התאים לי לשבור רצף ולהשתמש בצילום טורנדו של מישהו אחר מאיזה אתר סטוק שזמין להורדה מהאינטרנט.

אז החלטתי, למרות השוליות היחסית שבעניין, ליצור לעצמי טורנדו, או במקרה הזה - טייפון, אבל עדיין על פי הקו המנחה של הסדרה, ללא השתלות פוטושופ... שוב בעיה...

לקחתי כוס מים, כניסיון, התחלתי לערבב בשיא המהירות, וכלום, המערבולת הייתה בקושי בעומק של שני סנטימטרים לחלקיק שנייה...

קצת בתסכול, ישבתי במטבח, שלוליות מים על השולחן מהניסיונות הכושלים, ואז עיניי נחו על הבלנדר!

קא-צ'ינג!

מים לתוך קנקן הבלנדר עד הסוף, מיקום הבלנדר על אדן החלון, כדי לתפוס דרכו את השמים הנהדרים שהיו לפנות ערב, וגם אם בגלל הקנקן העגול והמים עצמם יתקבל עיוות של העננים, לא נורא, זו בכל זאת רק תמונת רקע לצילום הכולל.

ממקם את המצלמה, מפעיל את הבלנדר, ובשנייה שאני מכבה את הבלנדר, מצלם את הטייפון הביתי הזה במהירות, לפני שהשכן יעבור שוב ויראה אותי עוד פעם בגל חום, חמוש בסוודר וצעיף, עושה לעצמי מילק-שייק, או ווטר-שייק, עם בלנדר בחלון לאור שקיעה...

טוען את הצילום של המיני-טייפון כרקע לשולחן העבודה, מפזר את האייקונים השונים, חלקם במריחה קלה. בנוסף, לוקח את המצלמה, מצלם מקרוב את כפתור ה"התחל", את "המחשב שלי", "המסמכים שלי", ורץ לחנות הצילום ליד הדירה להדפיס אותם.

איציק מחנות הצילום רואה את התמונה שעליו להדפיס על נייר צילום, אייקונים של מחשב... ומסתכל עלי ברחמים שמוסווים ע"י עוד סיגריה שהוא מדליק לעצמו, למרות שהרגע הוא סיים אחת. אני נמנע מקשר עין ועושה עצמי מתעניין באלבומים שבמדף, עד שתצא התמונה.

לוקח את התמונה, רץ חזרה הביתה, גוזר את הסמלים השונים, ממקם אותם בפריים, דבוקים לקיסמי שיניים שתקועים בכל מיני מקומות בשוליי הפריים.

לוקח כמה דפי נייר לבנים, משהו סמלי ל"מסמכים שלי", מפעיל טיימר, ושנייה לפני הצילום זורק אותם אל על ומתקמפז במאמצים שלא לעוף מהרוח שמשתוללת כאן.


 
חששתי מביצוע האלמנט האחרון, אש, ודחיתי אותו לסוף, גם מפני שהוא לא אלמנט של מזג אויר חורפי, אלא יותר עניין של אווירת חורף, חימום, אח... אבל דחיתי בעיקר למקרה שאצליח להתחרט מלבצע אותו, כי למען האמת, לא היה לי מושג איך לגרום לאש אמיתית לקפוץ אלי מהמסך ללא מעורבות פוטושופ.

חשבתי בתחילה לשים חומר דליק על מחבת או משטח כלשהו, ולמקם אותו מתחת למסך ואז להדליק, אבל מסתבר שמאיץ הבעירה שהיה לי בדירה עובד רק על עצים, פחמים... ולהבעיר פחמים בתוך דירת מרתף, היה מדביק את הריח בכל דבר לשבועיים, אפילו על השיער שאין לי. אז המאיץ הזה נפסל על הסף.

האלכוהול נגמר לי בדירה, גם הסטרילי, אז בחוסר ברירה פניתי למפלט המדליק האחרון - מטהר אויר ריחני, על בסיס גז (ואחרי הכל, באמת שלא ממליץ לנסות את זה בבית, או במקום אחר...)

מיקמתי נר דולק בעמדה נמוכה יותר מהשולחן, שלא ייקלט בפריים, כי אני הרי רוצה שהכיוון יהיה הפוך  מהכיוון האמיתי שממנו אני מבצע, כך שיראה כאילו האש קופצת החוצה מהמסך.

ממקם את המצלמה, טוען על הצג צילום של גחלים מאיזה ל"ג בעומר נשכח, (שבאופן פרדוקסלי משהו, כמייצגים לווירטואל הם נראים אמיתיים יותר מהאש האמיתית שבפריים...),
מחשב את העמדה שלי, שקצת לא נוחה הפעם, כי משיקולי הגנה לאיך קוראים לו והתאומים, אני לא יושב, אלא רוכן מאחורי הכסא שעליו נמצא הנר, כך שאם משהו ישתבש עם המיכל, לפחות הכסא יספוג את ההדף, ותישאר יד שמאל לספר את הסיפור.

מפעיל את הטיימר במצלמה, וברגע האמת אני עוצם את עיני, ומתמסר בחיוך ובשלווה לפוטנציאל הטמון בפיצוץ מקומי, ושולח מתז קצרצר של גז מהספריי אל הנר, בכיוון אלכסוני למסך.

וזהו, בעצם. את הכדור הכחול קיבלתי מבחינתי בתור בונוס. לא בניתי עליו, ולמען האמת לא ידעתי אפילו שהוא קיים, כי הכל קורה כל-כך מהר. ואני אומר "בונוס", כי הדבר הראשון שחשבתי לי כשראיתי את הצילום, זה כאילו שהכדור הכחול הוא קצה שובל הווירטואל ש"פרץ" מהמסך, ומאחוריו דוהרת האש לכיווני, לחמם אותי בסתיו וירטואלי.


 

מוזמנים לשתף!


תגובות: