בואו ילדים, בואו נלך, הבנזונה עבר לדיגיטלית
לפני מס' שנים (ומס' לא מבוטל של קילוגרמים), עברתי מ"מיצי", האנלוגית שלי, אל הדיגיטלית, "דיגי". זו הביטה במיצי אורזת את עצמה והילדים. הולכת.
"לא, אל תעזבי!" זעקתי בתחינה אחריה. "יש עוד מקום בשבילך! זיכרי את לונדון! את בודפשט! את השלכת הצבעונית של טורונטו!"
הרבה הספקתי איתה, עם ה- EOS 500N הזו, אבל מיצי, היא כבר לא רצתה לשמוע, נכנסה בשתיקה גאה אל הארון, על המדף, מאפשרת לי להציץ בה מדי פעם, כי אהבה ראשונה תמיד מותירה בך איזשהו חותם...
מלחמת העולמות
לפתע יצאה מהארון, האקסית, מאחוריה ניצבו כל חייליה הנאמנים. האמת, דיגי לא חשבה שמיצי תוותר בכזו קלות, ושלחה מבעוד מועד את אקסטרים III להגן על הטריטוריה.
מעולם לא ראיתי את מיצי באור כזה, נחושה והיסטרית צעקה לעברי: "מה אתה חושב? שפשוט אעזוב בשתיקה אחרי כל מה שעברנו יחד? כבשתי בשבילך את אנגליה! צילמתי בשבילך במחתרת את התכשיטים האסורים של המלכה ונצמדתי אליך בנאמנות כשחיילי טירת ווינדזור גילו אותנו וברחנו מהארמון בריצה!"
"נכון, מיצי," מלמלתי במבוכה, "אבל תני לי להסביר..."
"מה להסביר?! מה יש להסביר?! איך תוכל אי פעם להסביר את החיבור שהיה לנו? צילמתי בשבילך את שכיות החמדה של אנגליה, את סמטאות בודפשט, את זריחות חברון מתוך הג'יפ, בזמן שאתה אוחז בי וסומך על הירי שלי יותר מאשר על הירי של הנשק המונח לצידך! צילמתי עבורך את מגדלי ארצות הברית, את הסתיו הרומנטי של טורונטו! טו..רונ..טו...." יבבה המסכנה, אך מיד התעשתה ופנתה לחייליה בקריאת קרב נואשת: "טוב למות בעד תיעודינו!!!"
אך חיילה הנאמן של דיגי, אקסטרים III, ניצב מולה ללא היסוס, בגאווה, גלדיאטור, שלף את נשקו, וצעק: "תמות נפשי עם פילם!!!"
בנקודה הזו דממתי וסגרתי חשיפה. קליק קטן נשמע בחדר ובישר על נקודת האל חזור.
שלם
(נכתב בגוף שני מטעמי נוחות למוחי המפוצל לעיתים.)
בסופו של יום, הכל בשבילך קשור לשלמות עם עצמך, וזה לא פשוט כלל בהתחשב בעובדה שאתה אחד שחושב יותר מדי על זה שאתה חושב יותר מדי...
ישן מול חדש, מסעיר מול משעמם, המעברים האלו בחייך, כל התמונות האלו שחווית, אוסף של חלקיקי שניה שנארזו לפריימים, הקשר ביניהם הוא בעצם - אתה.
ואם תיקח את עצמך במינון הנכון, אתה עוד עשוי למצוא את עצמך משביח את הישן שאהבת, ומוצא עניין היכן שחשבת שאין.
הקרב החיצוני הסתיים,
אבל לא המלחמה הפנימית.